פסק-דין בתיק ת"ק 7352-04-13

בתאריך 4.2.13, ברח' שד' הנשיא, לפני הצומת עם רח' דרך הים שבחיפה, התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובע, הנהוג על ידו ובין רכב הנתבעת 1, משאית - מערבל בטון, הנהוגה על ידי מר דוד לוי (להלן: "הנהג") והמבוטחת על ידי הנתבעת 2.

בכתב התביעה גורס התובע כי עמד עם רכבו בצומת, מחמת אור אדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתו וכי משהתחלף האור לירוק והרכב שלפניו החל לנסוע, אף הוא עצמו החל בנסיעה ולפתע המשאית פגעה ברכבו בחלק האחורי שמאלי שלו, בצד.

ברם, מעדותו של התובע בביהמ"ש עלתה מערכת עובדתית שונה לחלוטין מזו המתוארת בכתב התביעה, באשר לאופן קרות התאונה.

התובע העיד בביהמ"ש כי עובר לתאונה, חנה עם רכבו על המדרכה, במקום המיועד לפריקה לטעינה והמתין לאשתו שירדה מהרכב לצורך ביצוע קניות.

משחזרה אשתו לרכב והאור ברמזור שבצומת נדלק לירוק, החל התובע בנסיעה אל תוך נתיב הנסיעה, אך נעצר בכביש, כשרכבו באלכסון וזאת מחמת שהאור ברמזור התחלף שוב לאדום.

התובע העיד כי עמד כך עד שהאור התחלף שוב לירוק ומשהחל בנסיעה "כנראה הגיע מערבל בטון... אז הרגשתי מכה. לפני התאונה לא ראיתי כלל את המערבל" (עמ' 2 ש' 1-5 לפרוט').

אל מול גירסה זו של התובע, הובאה בכתב ההגנה גירסת הנהג לאשר ארע והנהג אף העיד על כך בביהמ"ש.

לדבריו, עצר את משאיתו לפני הכניסה לצומת מחמת האור האדום שדלק ברמזור, וכאשר לפניו נעצרו כלי רכב נוספים, כשרכב התובע אינו אחד מהם.

משהתחלף האור לירוק והנהג החל בנסיעה, התפרץ לכביש רכב התובע, שהגיע מימין, בניסיון להיכנס לנתיב הנסיעה בו נסעה המשאית, אך הדבר לא עלה בידו והמשאית פגעה ברכב התובע בדופן האחורי שמאלי שלו.

הנני מקבלת כמהימנים עליי את דברי עדותו של הנהג על אופן קרות התאונה, כאשר גירסה זו מתיישבת באופן מלא ומוחלט עם סימני הנזק שברכב התובע.

הנני דוחה את דברי עדותו של התובע, כאילו כבר עמד עם חלק הארי של רכבו בנתיב הנסיעה וכי משהתחלף הרמזור והוא החל בנסיעה, בעקבות הרכבים שלפניו, פגעה בו המשאית.

גירסה זו אינה מתיישבת עם סימני הנזק, המצביעים על כך כי בעת המגע בין הרכבים, נמצאה המכונית הפרטית של התובע בזווית כלפי המשאית.

אם אכן החל התובע כבר בנסיעה, לאחר חילופי האור ברמזור לירוק, היה מספיק להתיישר בנתיבו טרם הגעת המשאית אליו וזו היתה פוגעת ברכבו בחלק האחורי שלו ולא בדופן של הרכב, כפי שארע.

זאת ועוד, גם אם הייתי מקבלת את גירסת התובע כי התאונה ארעה כפי שהוא תיאר אותה בעדותו בביהמ"ש, הייתי קובעת כי נהג ברכבו ברשלנות ובחוסר זהירות וכי הוא שאחראי לקרות התאונה ולתוצאותיה.

כל זאת, כאשר החנה את רכבו במקום האסור עליו לחניה, מקום המיועד לפריקה וטעינה בלבד וכאשר מקום זה נמצא בסמיכות רבה לצומת ולרמזור.

יציאתו של רכב ממקום שכזה אל תוך נתיב הנסיעה הינה בעלת פוטנציאל של סיכון ממשי ויש לבצעה בתשומת לב מרובה, בדרך שלא תגרום כל נזק לתנועתם של רכבים אחרים ותעשה כך רק לאחר שהנהג וידא בעצמו, או בעזרת מכוון, כי הינו יכול להיכנס לנתיב הנסיעה ולהשלים את כניסתו לנתיב זה בבטחה, כאשר רכבים אחרים, ככל שהינם נמצאים בדרך, מאפשרים לאותו רכב שסיים את פריקתו להיכנס לנתיב הנסיעה.

בענייננו, העיד התובע כי לא בדק כלל את מצב התנועה כאשר החל בנסיעתו וכאשר אף, לגירסתו שלו, אינו נמצא עדיין כולו בתוך נתיב הנסיעה הימני.

אם היה בודק, היה מבחין במשאית המתקרבת לעברו, לא מתחיל בנסיעתו ומאפשר את מעברה של המשאית קודם להשלמת השתלבותו שלו בנתיב הנסיעה.

על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי לא הוכחה נהיגתו הרשלנית וחסרת הזהירות של הנהג ולא הוכח כי הוא שאחראי לקרות התאונה ולתוצאותיה.